אורך מוקד

אורך המוקד של העדשה מציין את המרחק בין תחילת העדשה ועד לסרט הצילום או החיישן ואינו מציין את אורכה הפיזי של העדשה.

בעדשות בעלות אורך מוקד קטן תתקבל זווית ראייה רחבה. עדשות בעלות אורך מוקד גדול אלו עדשות טלה שמשמשות לצילום עצמים רחוקים.

אורך המוקד נמדד במ"מ. לצורך העניין 50 מ"מ מהווה פחות או יותר את זווית הראייה של העין (בפורמט 35 מ"מ, לפי פורמט הפילם 35 מ"מ, המהווה את פורמט הסטנדרטי בצילום).  אורך מוקד נמוך מזה ייתן לנו זווית ראיה רחבה יותר ואורכים גדולים יתנו לנו זווית ראייה צרה יותר (הגדלה - טלהפוטו).

מצלמות דיגיטליות קומפקטיות משתמשות בעדשות בעלות אורכי מוקד קצרים יותר בהתאם לפרופורציות של גודל החיישן ומוכפלות באותו פקטור כדי להעניק הקבלה לפורמט 35 מ"מ . בכל מפרט מצלמה ישנו סעיף המשווה את אורך המוקד של המצלמה לפורמט 35 מ"מ, המהווה את הסטנדרט להשוואה של אורכי מוקד.

תופעה נוספת לשימוש באורך המוקד מלבד הגדלה, היא בעומק השדה (ראה ערך). ככל שנצלם עצם עם אורך מוקד ארוך יותר, כך עומק השדה בתמונה יקטן. לכן צילומי פורטרטים מצולמים בד"כ עם אורך מוקד גדול, על מנת להפרידם מהרקע ולהבליט אותם על גביו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

איזון לבן  (White Balance)

העולם שסביבנו מואר במקורות אור שונים, חלקם טבעיים וחלקם מלאכותיים. כידוע, כל מקור אור נמדד באורך גל שונה. אורך הגל הוא שיקבע באיזה צבע יופיע האור. לדוגמה, קיר לבן המואר על ידי תאורת טונגסטן (נורת להט המצויה בבית) אמור להתקבל בצבע צהבהב. העין האנושית יודעת לתקן סטיות כאלו והצבע שיתקבל על הקיר יהיה לבן ולא צהבהב. רכיבים אלקטרונים או מכנים המזהים אור כדוגמת חיישן ה-ccd מבצעים תיקון לצבע המתקבל באופן אלקטרוני.

הפעולה יכולה להתבצע במצלמות באופן אוטומטי או ידני על פי בחירה. בפועל בעצם מגדירים לחיישן מהו הלבן (על ידי כיוון המצלמה לאורך הגל שאנו רוצים להשתמש כלבן) וכך המצלמה תדע ליחס בספקטרום את שאר הצבעים. כך בעצם מקבלים תמונה בעלת סטיית צבע מזערית. ברוב המצלמות קיימות פונקציות של איזון לבן אוטומטי או באופן ידני על פי סוגי התאורה הקיימות (נורת להט, פלורסנט, יום מעונן, שמש וכדומה).

 

 

אסא  (ISO) - רגישות

תכונה המגדירה את רגישות רכיב ה-CCD  לאור. למעשה, המצלמות הדיגיטליות קיבלו תכונה זו "בירושה" מהנגטיב (תשליל) הקלאסי, שציין את רגישות הנגטיב לאור. ככל שה-ISO גבוה יותר הרגישות לאור עלתה.

ערכי ה-ISO קיימים ביחידות כגון 50, 100, 200, 400, 800, 1600, 3200. רגישות החיישן היא בעצם הגברה של האות המגיע ממנו.

 חשוב לציין, כי במצלמות דיגיטליות ככל שמעלים את ה-ISO החיישן מייצר "רעש" המתלווה לתמונה. לכל חיישן יש רגישות בסיס שבה הוא מספק את התמונה הנקייה ביותר מרעשים וכל עלייה ברגישות מגבירה את האות החלש ואת הרעשים (כלומר אותות לא רצויים) שמופיעים בצורה של גרעיניות ופיקסלים צבעוניים. כך, הגברת ה- ISO פי 2 תקטין את משך החשיפה פי 2 וכן הלאה. בתנאי תאורה חלשה כדאי להעלות את הISO על מנת להמנע מטשטוש כתוצאה ממהירות תריס איטית, אך ככלל מומלץ לצלם בISO כמה שיותר נמוך על מנת להמנע מאותו "רעש".

 

 

דיופטר (מסנן)

עדשה המורכבת על העצמית של המצלמה ונקראת לעיתים עדשה מקרבת או close-up lense. דיאופטר זהו מונח המוכר לרובכם מתחום המשקפיים, ובעצם תפקיד העדשות הללו הוא לאפשר למצלמה לבצע פוקוס בטווח קרוב יותר לעדשה. עדשות הדיאופטר נמדדות במספרים של 1+ 2+ וכד'. כל מספר כזה מציין את כמות קירוב הפוקוס שהעדשה מאפשרת. ככל שהמספר גדול יותר כך העדשה מקרבת יותר.    ניתן לערום עדשות מקרבות אחת על גבי השנייה ובכך הן מגדילות את כוחן, לדוגמה 2+ על גבי 4+ ייתן לנו כוח שווה ל6+. הבעיה היא שככל שעורמים עדשות איכות התמונה יורדת בצורה משמעותית.

 

 

 

חיישן (Sensor)

זה בעצם "סרט הצילום" שלנו. תפקידו ללכוד את האור ולהמיר אותו מזרם של פוטונים (חלקיקי האור) לזרם של אלקטרונים באמצעות תאים פוטואלקטריים (הגיוני, לא?).

כל תא בחיישן מעביר הלאה אלקטרונים בהתאם לכמות האור שנכנסה אליו (ובהתאם לצבע, כמובן). הרבה אור = הרבה אלקטרונים (למי שלא הבין עדיין, כל תא = פיקסל (ראה ערך) לאחר מכן).

אפשר להשתמש בהקבלה לגשם ודליים כאשר הגשם זה האור והדליים זה התאים של החיישן ועל כל דלי מסומן לנו כמה מים התמלאו בו. לכל תא יש קיבולת מירבית של אור שהוא יכול לקלוט (כמות מירבית של מים בדלי) ואם התא מקבל יותר אור ממה שהוא יכול אז הוא יוצא שרוף ויכול להשפיע על התאים בסביבתו.

 

 

 

חצובה

החצובה, או מאנגלית – Tripod היא בעצם התקן בעל שלוש רגלים עליו מעמידים את המצלמה. היתרונות בשימוש בחצובה הוא לצילום עצמי ולצילומים בהם מהירות התריס בהם נמוכה מכדי לצלם ביד מכיוון שתנודות היד של הצלם יגרמו לטשטוש התמונה.

במרבית המצלמות יש בתחתית גוף המצלמה הברגה בתקן אוניברסלי המתאים לרוב החצובות.

על אותו העיקרון של החצובה, ישנו המונופוד, התקן בעל רגל אחת עליו נשים את המצלמה באותו אופן. בעזרת המונופוד לא ניתן לקבל יציבות מושלמת אך ניתן להעזר בתמיכה מהקרקע על מנת לצלם במהירויות תריס יותר נמוכות מאשר ביד. שימושי בעיקר במקומות צפופים בהם לא ניתן להכניס חצובה.

 

 

 

כרטיס זיכרון

ברגע הצילום על ידי מצלמה דיגיטלית מועבר קובץ לכרטיס הזיכרון, שם נאגרים כל הצילומים. כרטיס זה מתנהג למעשה בדומה לדיסק הקשיח במחשב. ניתן לצפות בתמונות שצולמו וכמובן למוחקן. ישנן שתי תכונות חשובות לכרטיס - נפח ומהירות. ככל שנפח הכרטיס גדול יותר ניתן לשמור כמות גדולה של תמונות.

מהירות הכרטיס תקבע כמה מהר תועבר התמונה לאחר הצילום מהכרטיס למחשב. כפי שנאמר קודם, למהירות הכרטיס אין השפעה בעת הצילום מכיוון שרוב הכרטיסים מהירים מספיק כדי לכתוב את המידע מרוב המצלמות.

קיבולת כרטיס הזיכרון נמדדת במאות מגה ובערכים של 8,16,32,64,128,256,512 מגה. קיימים גם כרטיסים של 1 גיגה ומעלה.

ישנם כמה סוגים של כרטיסי הזיכרון, המיוצרים על ידי חברות שונות. סוג הכרטיס שנמצא במצלמה הינו לפי החלטת היצרן. אין אפשרות להחליף סוג אחד באחר.

סוגי כרטיסים נפוצים: Compact Flash (CF), Secure Digital (SD), XD, Memory Stick, MultiMediaCard (MMC) ועוד...

 

מבזק (פלאש – Flash)

אביזר המספק מילוי של אור כפיצוי של חוסר תאורה בסביבה או על אובייקט מצולם. מבזקים במצלמות חובבים מובנים בתוך המצלמה ובמצלמות מקצועיות המבזק מתחבר כאביזר חיצוני. המבזק יוצר תאורה הקרובה ביותר לתאורת השמש כלומר תאורה לבנה.

 ניתן להפעיל את המבזק בכמה מצבים (לא כל המצבים קיימים בכל המצלמות):

¨  באופן אוטומטי, כשהמצלמה מרגישה כי חסר אור, המבזק יקפוץ ויבזיק על מנת להאיר את הנושא כראוי.

¨  מבזק מילוי – המבזק פועל בכל מצב, גם כאשר יש מספיק אור לצילום התמונה. כאן תפקיד המבזק שונה והוא לא להאיר את הנושא אלא "למלא" באור חלקים חשוכים יותר כמו צללים או צבעים כהים.

¨  סנכרון אחורי – המבזק מבזיק בסוף החשיפה במקום בתחילתה. טוב לצילום עצמים נעים בחשיפה ארוכה על מנת שהמריחה תהיה אחרי העצם ולא לפניו.

¨  הורדת עיניים אדומות – המבזק מבזיק מספר פעמים לפני הצילום בכדי למנוע את התופעה.

למבזק מובנה (כזה שנמצא על המצלמה) מספר חסרונות בהשוואה למבזק חיצוני:

§  המבזק המובנה הוא לרוב בעל עוצמה חלשה יחסית.

§  מבזק פנימי אינו ניתן לכוונון לצורך הקפצת אור מהתקרה.

§  מבזק פנימי נמצא תמיד על המצלמה - לא ניתן להסירו ולהשתמש בו מזווית אחרת בעזרת כבל סנכרון או להשתמש בו כמבזק עבד.

§  מיקום המבזק בסמיכות רבה לעצמית תורם להופעת תופעת עיניים אדומות. אם כי במצלמות שבהן המבזק הפנימי קופץ לגובה רב, התופעה פחות נפוצה.

 

 

 

מדידת אור

אחת הפונקציות החשובות בצילום היא מדידת אור. אפשרות זו תקבע מה המהירות וגודל הצמצם בהם תבצע המצלמה את הצילום בכדי להגיע לחשיפה המדויקת. בכל מצלמה מותקן רכיב היודע לתרגם את כמות האור הקיימת לשפת צילום. מדידת האור נעשית בכמה אופנים:

§  מדידה ממוצעת - זו מדידה המתבצעת על כל השטח הנקלט במסגרת התמונה, הממוצע המתקבל ממדידה זאת מעביר את הנתונים למצלמה לביצוע החשיפה.

§  מדידה מרכזית - מדידה של עיגול במרכז שטח התמונה.

§  מדידה נקודתית - מד האור מתרכז בשטח קטן בפריים (פחות מ-10 אחוז ) המסומן בדרך כלל בעינית.  

כל שיטה פותרת לנו בעיות במדידות אור בתנאי תאורה שונים באובייקט או באזור המצולם. בחלק מהמצלמות ניתן למדוד אור באזור מסוים, לנעול את התוצאה המתקבלת ולבצע את הצילום באזור אחר.

 

 

 

מיקוד

פוקוס בלועזית. מדד לחדות של נושא צילום, או ליתר דיוק, ההפרדה בפרטים. מרחק המיקוד של עדשה הוא קבוע כיוון שהיא עשויה חומר קשה כגון זכוכית, קריסטל מינרלי מסוגים שונים או קוורץ. עדשת העין האנושית (הקרנית) היא רכה וגמישה ומשנה את צורתה בעזרת שריר – בעוד שבמצלמה פעולה זו מתבצעת באופן מכני.

שינוי מרחק המיקוד בעדשות "קשות" מתבצע ע"י העברת האור דרך מספר עדשות ושינוי המרחק ביניהן, כלומר מצריך שינוי בתצורה האופטית של העצמית. שינוי זה מתבצע ע"י סיבוב טבעת המיקוד על העצמית (או דרך התפריטים במצלמה).

 

 

 

מסננים

 מסנן הינו רכיב אופטי המורכב על העדשה ומסייע לאפיין את סוג האור שברצוננו שיגיע אל העדשה. ישנם הרבה סוגים של מסננים שנועדים לתפקידים שונים: UV הנועד להגן על העדשה, פולרייזר (מקטב), ND, אינפרא - אדום, פילטרים בצבעים שונים.

מסננים מגיעים באיכויות שונות ובקטרים שונים. איכות הזכוכית של פילטר זול עלולה לטשטש את התמונה ואולי אף לפגום ביכולת מנגנון המיקוד האוטומטי. איכות הציפוי של פילטר זול מדי גם עלולה לפגוע בחדות ואף לגרום ליותר החזרים ותופעת פלייר. בחלק מהמצלמות יש צורך במתאם מיוחד על מנת להלביש עליהן פילטרים ובמצלמות אחרות (בד"כ הפשוטות יותר) לא ניתן לשים פילטרים כלל.

 

 

 

עומק שדה (Depth Of Field)

כדי להבחין בפרטי נושא הצילום, על התמונה להיות ממוקדת עליו. את זה יודע כל אדם שאי פעם החזיק מצלמה ממוצעת שמציעה שליטה ידנית או ממונעת בפוקוס. המושג "עומק שדה" מתייחס למרחק לפני ואחרי הנושא שבמיקוד שיכנסו אף הם לתחום חדות שהצופה יקרא לו "ממוקד" או "בפוקוס". עומק השדה הוא למעשה פרמטר קצת סובייקטיבי למידת החדות הנתפסת של הנושא. הפרמטרים שישפיעו על עומק השדה הינם בעיקר אורך מוקד וערך צמצם (ראה ערך).

עומק השדה רדוד יותר משמעו שפחות עצמים לפני ואחרי נקודת הפוקוס יראו ממוקדים. מצב זה טוב לצילום דיוקנים למשל, בהם אנחנו רוצים לצלם דמות שהרקע מאחוריה יהיה מטושטש. 

עומק שדה רחב משמעו שיותר פרטים לפני ואחרי המיקוד יראו מפוקסים. דבר טוב לצילומי מאקרו, נוף ודיוקנים קבוצתיים.

 

 

 

עינית אופטית ועינית אלקטרונית קומפקטית

 עינית אופטית משתמשת בחלון נפרד עם מערכת עדשות מאוד פשוטה שנמצאת במקביל לעדשה. לעינית יש מספר חסרונות כאשר העיקרי שבהם הוא חוסר התאמה בין העינית לתמונה המצולמת במרחקים קרובים.

עינית אלקטרונית הידועה גם בתור EVF – Electronic ViewFinder, זה בעצם מסך LCD זעיר מאוד הנמצא בתוך העינית בעיקר במצלמה אולטרא זום דמויות רפלקס.

למה להשתמש בעינית במצלמות קומפקטיות? בעיקר כדי לחסוך סוללות ולראות יותר טוב בתנאי תאורה חלשים (במצלמות החדשות הLCD מספיק טוב). בחלק מהעיניות קיימת אפשרות לכוון דיופטר לצלמים מביננו שמרכיבים משקפיים.

 

 

 

עדשה (עצמית)

רכיב אופטי המרכז או מפזר קרני אור. עשוי לרוב זכוכית מאיכויות שונות, קריסטלים כגון פלואוריט או פלסטיק. עצמיות מורכבות מסדרת עדשות.

עדשה, גוף אופטי שקוף המשמש ליצירת תופעות אופטיות של מיקוד או פיזור של אור. עדשות עשויות בדרך כלל מזכוכית שעברה תהליכי עיבוד שנועדו למטרה מוגדרת. השם עדשה שאול מעולם הצומח בהיות צורתה דומה לזרעי עדשים.

עדשות הינן רכיב הכרחי במכשירים רבים ומגוונים, בעיקר אמצעים אופטיים כמו מצלמות, מיקרוסקופים, טלסקופים, משקפות וכדומה. עוצמת העדשה נמדדת בדיופטר.

גם בתוך העין נמצאת עדשה, עדשת העין, המשמשת לריכוז קרני האור ומיקודן על הרשתית.

 

 

פיצוי חשיפה

המד-אור של המצלמה "מנחש" עבורנו  את כמות האור הישיר ע"י מדידת אור שמוחזר מהנושא אותו רוצים לצלם, ולפיכך "מחליט" על החשיפה הראויה לתמונה. מד-אור שכזה מניח שהחזר האור הממוצע מהנושא יהיה כ- 18%  שזו גם כמות האור המוחזר מכרטיס אפור 18%, שהוא אפור אמצעי בין לבן לשחור. לפעמים אין הצלם יכול לסמוך על המד-אור הפנימי לנחש נכון את המדידה לפי אור חוזר ולכן נצטרך להשתמש בפיצוי חשיפה , בו הצלם מכניס תיקון למדידה של המצלמה.

 

מתי נשתמש בפיצוי חשיפה? מד-אור אור חוזר עלול להתבלבל אם הנושא כהה מאד או בהיר מאד, כי אז אין הממוצע משקף את רמת האור. לדוגמא אם נצלם נוף מושלג, התמונה תהיה בעלת אזורים לבנים נרחבים שיחזירו הרבה יותר מ- 18% מהאור, לכן המד-אור עלול לטעות ולכוון את החשיפה לפי תאורה חזקה יותר, מה שיגרום לשלג להפוך אפרפר או אפרפר-תכלת. במקרה כזה נבצע פיצוי חשיפה חיובי (על מנת להכניס יותר אור למצלמה), תלוי בבוהק המוחזר למצלמה. באותה מידה אם מצלמים נושא כהה או צילום לילה שבו רוצים שתשמר הרגשת הלילה נבצע פיצוי חשיפה שלילי (נכניס פחות אור למצלמה) בהתאם לנושא כדי שלא להפוך את השחורים שבצילום לאפורים, ולהבהיר את הצילום יתר על המידה.

 

צג LCD

המסך בגב המצלמה הדיגיטלית הינו אחת המהפיכות של סוג צילום זה.

LCD הוא ראשי תיבות של Liquid Crystal Display וכיום הם מספקים איכות תצוגה מעולה וחדה עם צבעים עשירים ותצרוכת סוללה נמוכה יחסית. המסך משמש גם לצורך קימפוז התמונה במהלך הצילום וגם לצפייה לאחר הצילום. כיבויו שומר על זמן סוללה יקר.

 

 

 

צמצם

צמצם הוא התקן מכאני שמורכב בד"כ בגוף העדשה ומורכב כסגר עלים של חמישה או יותר עלים. מערכת "העלים" יוצרת חריר קטן המווסת את כמות כניסת האור לרכיב הנחשף לאור (נגטיב או –חיישן).

הצמצם והתריס הם שני המרכיבים העיקריים לבקרה על כמות האור בצילום. ערך צמצם ומהירות תריס נקבעים בהתאם למדידת אור (או נקבעות ידנית על ידי הצלם). צמצם המצלמה נשלט בד"כ באמצעים ידניים או אוטומטיים (על ידי המצלמה).

ערך הצמצם נמדד בסטופים של ערכי  F (1.4, 1.8 ,2.8 ,3.5 ,4.5 ,5.6 ,6.7 ,8 ,11 ,16 ,22). מספרים אלו הם יחס ולא מספר אבסולוטי לגבי כמות האור הנכנס דרך הצמצם. מספר קטן יותר מציין מפתח גדול (חריר גדול - יותר אור נכנס) ומספר גדול יותר מציין חריר קטן (פחות אור). טווח הפסיעות שונה מעדשה לעדשה בהתאם לאיכותה.

תופעת לוואי נוספת להגדלת והקטנת הצמצם היא השינוי בעומק השדה בתמונה. בצילום נושא עומק השדה (ראה ערך) מהווה מרכיב חשוב ביכולת הפרדת הנושא מהרקע ולכן מהווה מרכיב מרכזי בקומפוזיציה.

מצבים בהם נרצה לשנות את ערך הצמצם:

1. ברצוננו לסגור צמצם כאשר אנו רוצים לקבל פחות אור ואז לפי יחס גומלין לכוון מהירות תריס יותר נמוכה, או ההפך, לפתוח אותו על מנת להכניס יותר אור ואז לאפשר שימוש במהירות תריס גבוהה יותר.

2. ברצוננו לפתוח צמצם כדי לקבל עומק שדה רדוד על מנת ליצור הפרדה של הנושא מהרקע, למשל בצילומי דיוקן (פורטרט).

3. ברצוננו לסגור צמצם כדי לקבל עומק שדה רחב יותר, על מנת להכניס למיקוד עצמים קרובים ורחוקים (כמו למשל בצילום דיוקן  קבוצתי)

 

רזולוציה

זו בעצם רמת ההפרדה של התמונה. ככל שיש יותר פיקסלים בתמונה נוכל לראות פרטים רבים יותר. מעשית, היא תראה לנו חדה יותר, גם בהגדלה גבוהה, ונוכל לבצע הדפסות גדולות יותר ממנה מבלי לאבד איכות.

הרזולוציה היא הכפלה של כמות הפיקסלים לאורך התמונה בכמות הפיקסלים ברוחב התמונה ומכיוון שהתוצאה היא במיליונים, משתמשים במונח "מגה" (מליון ביוונית) ומגה פיקסל.

חשוב לציין שכמות "המגה פיקסל" בתמונה מציינת את גודל התמונה המתקבלת אבל לאו דווקא את האיכות שלה, שכן זו תלוייה בפרמטרים נוספים כגון סוג העדשה, החיישן, אלגוריתם העיבוד במצלמה ועוד.

 

תריס

התריס הוא המנגנון שקובע את זמן החשיפה של החיישן או הפילם. התריס חוסם את האור המגיע לחיישן בזמן שהוא סגור ובזמן הפתיחה שלו האור מגיע לחיישן לזמן קצוב. מהירות התריס המרבית נעה מ-1/16,000 השנייה במצלמות הצמרת  דרך 1/1000 ברוב המצלמות הקומפקטיות ועד למהירות תריס איטיות (חשיפה ארוכה) של 30 שניות בקומפקטיות מתקדמות. למשכי חשיפה ארוכים יותר ישנו מצב bulb המשאיר את התריס פתוח עד שאומרים לו אחרת.

בחירת מהירות התריס יכולה להתבצע אוטומטית ע"י המצלמה לפי חיווי המדאור או להיקבע ידנית ע"י הצלם. ההחלטה נובעת מכמה גורמים:

§  כמות האור - ככל שהאור יותר חלש נזדקק לחשיפה יותר ארוכה. בחירה בערך צמצם גבוה תצריך מהירות תריס נמוכה יותר לפי יחס גומלין

§  נושא הצילום - או אולי יותר נכון סגנון צילום. אם נרצה "להקפיא" נושא בתנועה נשתדל להשתמש במהירות תריס גבוהה יותר. לעומת זאת אם נרצה להדגיש את אפקט התנועה, למשל בצילום Panning, נרצה בכוונה את אפקט המריחה ונפתח את התריס לפרק זמן ארוך יותר.

§  אורך מוקד - ככל שנצלם באורך מוקד ארוך יותר (זווית מבט צרה יותר, עצמית צרה יותר, או בשפה פשוטה "זום יותר רחוק") כך ישפיעו הרעידות הקטנות של יד הצלם על חדות התמונה, שכן אנחנו "חותכים" מבט קטן יותר מהמציאות שלפנינו וכל תזוזה בולטת פי כמה. מסיבה זו עצמיות ארוכות וחשיפות ארוכות מומלץ שיעשו בעזרת חצובה. ישנו "כלל אצבע" לפיו מומלץ לא לצלם במהירות נמוכה מ 1/n של שנייה כאשר משתמשים באורך מוקד של n מילימטרים, למשל כדאי לבחור במהירות 1/60 ומעלה כשמצלמים באורך מוקד 50מ"מ.